Choose another map, showing:

• Nepal
• Ganges
• India
• Asia
• Eurasia
• Eurasia, Africa & Pacific
• The World

Other entries in Pokhara

שבוע בבקטהפור

הכתבה הקודמת, אף שעסקה בשבוע שבילינו בקטמנדו לא פרטה את כל הפעילויות שלנו בעיר. אבל, התחושה שלי היא שעיר זו עיר זו עיר ומאיזה כיוון שלא תסתכל עליה הפעילויות הממולצות לתיירים הן אכילה וקניות. קטמנדו מצטיינת במסעדות משלל צבעי הקשת הגסטרונומית וגם בעניין קניות היא איננה טומנת את ידה בצלחת. אוסף מדהים של חנויות מזכרות, ציוד לטראקים ומסעדות מקשט את רחובות העיר התיירותית - הטאמל. אמנם, כשאתה יוצא מעט מהמרכז הזה אתה נתקל ברחובות הרבה פחות זוהרים, כאלה שגם ניתן לגור בהם ותנועת מסחר אחרת לגמרי מזו השוררת בעיר התיירים.
אבל היום אנחנו עוזבים את העיר לטובת אחותה הקטנה בקטהפור הנמצאת לא פחות ולא יותר - 20 קמ במורד הרחוב. נסיעה לא ארוכה שאחרי 11 יום בקטמנדו נראית לנו לפחות כמו עזיבה של בית.
הרבה כבר נכתב על תחושת הבית הזו שמתפתחת כהרף עיין. רק נחתת בעיר זרה, אתה מוצא מלון ומצליח להכיר מעט את הרחוב שלך ואת הרחוב השכן וכבר אתה יכול לטעון לבעלות על הסביבה ולכנות את הרחוב בכינוי - בית. אמנם אתה לא מכיר את כל היציאות והמבואות, אמנם יתכן שהבית הקבוע שלך (כמעט אמרתי - בית אמיתי) נמצא מרחק רב מאוד משם. אבל כל זה לא חשוב לעובדה שאתה מאציל את הביטוי - בית על המלון וסביבתו. גם אני בתאור שלי את הרחוב והמלון לא התאפקתי וכתבתי - הרחוב שלך. ביום השני אתה כבר מכיר את הדרך אל המלון ואת הסביבה הקרובה. אתה יכול אפילו כבר להדריך אנשים חדשים שזה מקרוב באו. מאוחר יותר תזהה רחובות וסביבות כשלך או לא שלך. והנה כשאתה נפרד מהמלון אחרי שהות קצרה, אפילו אם שהית בו רק שלושה ימים נניח, אתה כבר עוזב בית קטן שלך. ומאוחר יותר כשתספר על החופשה או השהות בעיר זו או אחרת תהלל את המלון - שלך בהשוואה למלונות שאינם שלך או שתשמיץ אותו אבל תמיד הוא יהיה שלך, תמיד תתלווה למלון הזה הצהרת הבעלות. העזיבה שלו כרוכה ברגשות של נטישה או הקלה אם לא היה טוב. אני מרגיש כך בכל עזיבה של מקום ובכל הסתלקות. למעשה העובדות הן שהרחוב לא שלי והמלון בוודאי איננו בבעלותי. בחדר בו התאכסנתי יגור מחר איש אחר ובראי הימים השהות שלי בחדר זניחה וחסרת משמעות. ועדיין, בתחושה, עניין הבעלות כבר סוכם והמוכרות של המקום הופכת אותו לבית קטן, חלקה מוכרת בעיר זרה.
כל ההקדמה הזו הארוכה לא נכתבה אלא כדי להסביר את התחושה של העזיבה כשאנחנו קמים בבוקר ועוזבים את קטמנדו לכיוון בקטהפור. העיר בקטהפור היא אחת משלוש ערי בירה ששוכנות בעמק קטמנדו. קטמנדו העיר היא השנייה (כמובן בלי לקבוע את רמת החשיבות) והעיר פטאן היא השלישית. כל אחת מהערים הללו שימשה עיר בירה של ממלכה נפאלית בימים עברו. העובדה שהן נמצאות כה קרובות זו לזו לא מעלה ולא מורידה את רמת החשיבות שלהן. כל אחת מהערים מצויידת בכיכר מלכותית שבה נמצאים המקדשים המרכזיים של העיר וגם ארמון מלכותי. העיר בקטהפור מיוחדת ביחס לשתי הערים האחרות כיוון שהיא הוכרזה כעיר משומרת ואין בה כמעט תנועת כלי רכב. למעשה העיר העתיקה סגורה בשערים ועל מנת להכנס יש לשלם תשלום יחסית גבוה. אבל, כפי שיתברר בהמשך כל העניין כדאי מאוד.
בוקר המסע לבקטהפור, אנחנו מתעוררים מוקדם ואחרי טכסי הבוקר הרגילים - פירות ותה וקריאה בספר המשותף אנחנו אורזים וצועדים לנו לכיוון האוטובוס. אנחנו מצטיידים במזון - מומו לנישנושים ועולים על מיניבוס אקספרס לעיר הקרובה. הפקקים של קטמנדו לאחורינו ואחרי 40 דקות כבר אנחנו מגיעים לעיר. בנתיים היום החם התקדר והתחיל לרדת גשם. נעה והילדים נשארים ליד תחנת האוטובוסים ואני יוצא לעיר ברגל על מנת למצוא להם מלון. דרך לא ארוכה אבל הגשם מטריד ואני עוצר לקנות מטרייה. רוכש שני כרטיסי כניסה לעיר במחיר של 750 רופי האחד ונכנס. כפי שכבר צויין אין כניסת כלי רכב לעיר העתיקה. לכן היא נראית ריקה יותר ופחות צפופה. הגשם שיורד גם מדגיש את הנקיון של הכיכר הראשונה שמקבלת את פני. יש בעיר שתי כיכרות מרכזיות. הן מחוברות ברחוב צר ובכל אחת מהם רחבה גדולה מרוצפת אבן ומקדשים וארמונות מקיפים אותה. הבנייה היא באבן כתומה והבניינים שופעים חלונות ודלתות בפיתוחי עץ כהה מרהיבים. העיר זוכה להרבה טיולי תיירים אם כי רובם באים לטיול יום וחוזרים לקטמנדו. בשער העיר עטים עלי סוכני מלונות ואני מוצא את עצמי עם אחד מהם מסייר במלונות של העיר על מנת למצוא אחד מתאים. אני קולט די מהר שעקב העונה הלא תיירותית (העונה הגשומה) כל המלונות ריקים. העובדה שעכשיו לא העונה מתבטאת כאן בעיר הרבה יותר מאשר בקטמנדו. יתכן שהמצב הפוליטי הקשה מלפני חודש משפיע גם כן והמלונות מציעים את מרכולתם במחיר מאוד נמוך. אחרי שוטטות לא ארוכה אני מוצא מלון די מפואר ממש על הכיכר הגדולה של העיר במחיר נמוך של 500 רופי נפאלי ללילה. המלון הוא מלון יפה, במיקום מעולה והחדר שלנו מסודר ונקי. אני חוזר להביא את כל המשפחה. הגשם כבר פסק אבל למרות זאת מרצפות הכיכר הכתומות עדיין נוצצות בטיפות מים. אנחנו צועדים אל המלון, מתמקמים בחדר שמוצא חן ביני כל המשפחה ומחליטים על מנוחת צהריים קצרה לפני שנצא לחקור את רחובות העיר. נעה נרדמת ואני יוצא עם מצלמה לרחובות העיר. העיר היא כאמור עיר משומרת. אין בה תנועת כלי רכב אבל יש בה לא מעט אנשים. השווקים הומים בתוך רחובות שנותנים תחושה של לפני מאות שנים. פגודות, בתי עץ, בתי אבן כתומה ומעל הכל שולטת האומנות של פיתוחי העץ. כל החלונות, המשקופים והגגות עשויים בעץ עם פיתוחים ופיסולים מרהיבים. נעה מתעוררת והולכת לטייל גם כן בסמטאות. הילדים הגדולים לא מעוניינים ונשארים במלון.
לפעמים אנחנו מתפלאים כמה הילדים לא מבטאים סקרנות או רצון לחקור. זה לא נראה טבעי אבל הרבה פעמים הילדים פשוט מעדיפים להשאר במקומות המוכרים והנוחם ולא לצאת לחקור את העיר או את המקום אליו הגיעו. לפעמים זה משגע אותי. אנחנו מגיעים למלון או לעיר חדשה והם נשארים באוטו או נשארים במלון. אני הולך ברחובות העיר ונהנה, מצלם ומרגיש חמימות של עיר שיש לה הרבה עבר ולא מעט הווה. עיר שמשרה נעימות ונוחות. והם, הם משחקים במשחק קלפים בחדר. אולי זו סוג אחר של למידה וסקרנות, אולי זה פשוט חוסר הבטחון שהם מרגישים במקום זר ולא מוכר, אולי לוקח להם יותר זמן להתרגל. נראה לי שהלמידה שלהם שונה. הם לומדים את הסביבה בצורה יותר מעגלית מהמקום הפנימי אל החיצוני, מהסביבה הקרובה אל העיר והשכונה. ובנוסף, הלמידה שלהם היא פחות אנליטית, הם לא צריכים לעבור בסריקה של הסביבה. הם לא צריכים להכיר את המפה ולהשוות לשטח או להכיר את השמות של המקומות. הם לא כל כך מתמצאים במרחב בהתחלה. הלמידה שלהם היא למידה של תחושות, ריחות ומגע. למידה של חווייה ושהייה. אולי למידה כזו היא יותר איטית, אולי היא בנוייה אחרת. בכל אופן, הרבה פעמים אנחנו מתוסכלים מול אי החשק שלהם לצאת. עמית מעדיף להסתגר בספרים שלו ולהכנס לעולם דמיוני של הרי פוטר מאשר להוציא את האף ולראות את מה שמסביבו (אולי באמת זה מפחיד).
אחרי שיטוטים בעיר אנחנו נפגשים חזרה במלון והולכים לאכול ארוחת ערב. מוצאים מסעדה קטנה במין מאורה עם תקרה נמוכה. המסעדה נעימה אם כי יש בה מעט ריח לא נעים והתקרה הנמוכה נותנת תחושה של מאורה. טיפה מצחיק שהשם של המסעדה הוא מומו מקס. העברנו את הערב בבדיחות על הגודל של המסעדה. אני התחלתי בזה שאמרתי לעמית שאולי המסעדה נראית לו קטנה אבל בסופי שבוע יש כאן להקה שמנגנת והמקום מלא. הלהקה כוללת מתופף גיטריסט וזמרת. גודל המאורה הוא כזה שאם מכניסים את ההרכב האמור יש מקום אולי לשולחן אחד של סועדים. המשכנו את הרעיון ודמיינו איך בראש חודש מתאספים שם כל האנשים החשובים של העיר לדיון ובראש השנה תזמורת פילהרמונית שלמה מנגנת קונצרט חגיגי במקום. עמית ואני יכולים להפליג בבדיחות נונסנס במשך זמן רב וזה טיפה מעצבן את נעה. ומאחר שבאמת אין בהם כל הגיון אני אחסוך את המשך הדו שיח שנערך על גודלה של המסעדה הזמנו המון אוכל וטרפנו את ארוחת הערב. בסיומה נשאר מומו בצלחת ולקחנו אותו איתנו לחדר.
בדרך חזרה אל המלון ראינו את הכיכר הומה משוק מקומי. מתברר שהרשויות מגבילות את המסחר המקומי ומרוקנות את הכיכר במהלך היום אבל בערבים הכיכר הומה סוחרים של ירקות פירות ובגדים. היום שייך לתיירים והערב לתושבים.
בבוקר למחרת אנחנו מתמקמים על גג המלון שבעונת התיירות משמש מסעדה אבל עכשיו הוא ריק ורק השולחנות והנוף משמשים לנו תפאורה לארוחת בוקר כלבבנו. פירות בתוספת תה וטוסטים לילדים שאנחנו מזמינים מהמלון (את הטוסטים, לא את הילדים).יותר מאוחר אנחנו יוצאים לטייל ברחבי העיר. האופי ההיסטורי של העיר מרכז בה בעלי מלאכה של עבודות יד בעץ, עבודות נייר ועוד מיני קישוטים. אנחנו תרים את העיר ומוצאים את כיכר המלאכה. רואים בעלי מלאכה מגלפים מעץ החל מבובות קטנות של אלים - בודהה, גנש וחבריהם ועד גלגלי תפילה בודהיסטים ומשקופים לחלונות. הגילוף הוא עדין מאוד ולוקח המון זמן. אחד מהמגלפים מתחיל לפסל פסל לא גדול של אלים, הוא מנקה מהעץ את החלקים הגדולים ויוצר בצורה גסה את הפסל. מאוחר יותר אנחנו רואים אותו מתחיל לגלף גילופים עדינים מעט יותר אבל רק מחר נראה אותו מגלף ממש את הפסל וגם אחרי יומיים העבודה לא תושלם. פסל לא גדול עשוי על פי דוגמה. חוץ מהמגלפים הכיכר מאכלסת גם בתי מלאכה לייצור נייר. הנייר מיוצר בעבודת יד מקליפות של עץ. הקליפות מבושלות, נחבטות היטב ואחר כך נטחנות לעיסה שכאשר מורחים אותה על מסגרת היא מתייבשת והופכת נייר. מהנייר מייצרים עשרות מוצרים קופסאות ומחברות, לוחות שנה ובובות ועוד ועוד ועוד. העיר מפורסמת במוצרי הנייר של ואכן הם מרהיבים. אנחנו קונים סימניות מעוטרות בעיניים של בודהה. בשולי הכיכר אנחנו מוצאים מסעדה נוארית מקומית. שם אנחנו אוכלים ארוחת צהריים וטועמים בפעם הראשונה בירה של אורז מקומית. צורת ההגשה בתוך בקבוק ריק של מים מינראלים מעידה על זה שהבירה לא נועדה לתיירים. היא מזכירה את הצורה בה מוכרים שמן זית בכפרים הגליליים. הבירה קרה ועם ריח של תסיסה. היא טובה מאוד אבל חזקה. אני מוצא את עצמי מתנדנד מעט כשאני עוזב את המסעדה אבל כמובן עם חיוך גדול. ענבר גם כן אוהבת את הבירה והדבר מעלה בנעה חששות. הבירה הזו מיוצרת בדרך כלל בבית. אנשים קונים עוגות שמרים לבנות כאלה. ללמעשה אלו גושים של שמרים עם מעט עשבי טיבול. את הבישול של הדגן הם עושים בבית ואחרי שהוא מתקרר מעט הם מוסיפים את הגוש הזה של השמרים. אחרי תסיסה לא ארוכה הבירה מוכנה לשתייה.
אחרי הצהריים בעוד אנחנו מטיילים בעיר השמיים מתחילים לטפטף והגשם הולך ומתגבר. אנחנו נמלטים אל המלון ומחכים עד יעבור זעם. במקדש הקרוב למקום מגורנו מצלצלים הפעמונים לטכס התפילה של אחר הצהריים. אבל הגשם לא מפסיק ונעה האמיצה יוצאת החוצה להביא לנו אוכל. מומו, סמוסה, פירות וירקות ואנחנו מסודרים אבל נעה רטובה כולה. אנחנו מתכננים את הטיול של מחר לנגרקוט.
נגרקוט זה כפר ששוכן מעל העיר והוא מפורסם בנוף המרהיב של ההרים הגבוהים שנשקף ממנו. הנסיעה אליו היא נסיעה של 10 ק"מ בערך וניתן לעשות אותה באוטובוס מקומי. הכפר מלא מלונות וגסטהאוסים ובעונה הוא כנראה מלא תיירים אבל עכשיו הנוף מוסתר רוב הזמן ע"י העננים והכפר ריק מתיירים. אנחנו עולים באוטובוס מקומי, מעין מיניבוס עמוס. הדרך יפה ועוברת ליד שדות אורז ירוקים. מעט מעט אנחנו מתחילים לראות את העיר מלמעלה. התוכנית היא לטפס על ההר ומשם ללכת את הדרך חזרה ברגל. אנחנו גם מספרים לילדים שזו רק הכנה לטראק שאנחנו מתכוונים לעשות בהמשך הטיול. הכפר חביב והנוף גם כן. אויר שלווה. אנחנו מטיילים במורד הכביש. עוצרים לאכול ארוחת בוקר מאוחרת בדהבה בצד הדרך. מתחילים לרדת לכיוון פדי, שם מתחיל הטראק. אבל מסתבר לנו שהתמונה היא אחרת ממש שחשבנו. אורך הכביש הוא למעשה 20 ק"מ ופדי נמצאת באמצע הדרך. אנחנו חלפנו על פניה כשטיפסנו לנגרקוט ועכשיו אנחנו צריכים לרדת באוטובוס על מנת להתחיל את הטראק משם. מחכים לאוטובוס, וכשהוא מגיע עולים עליו לנסיעה עד פדי. אבל ממש לפני הירידה  מהאוטובוס האמצע כפר קטנטן מתחיל גשם. גשם חזק מאוד שמציף את הכביש והשדות. אנחנו לבושים מעילים ונחושים בהחלטתנו לרדת לטיול. אבל כשמתקרבת התחנה אנחנו חושבים שוב ומחליטים שאולי זה לא רעיון כל כך טוב ונשארים באוטובוס. יבשים אך מאוכזבים.
חוזרים לעיר ומטיילים בה מעט יותר. חוזרים למלון ומבלים את שעות הגשם בקריאה ומשחק. הילדים כבר רגילים לשחק היחד ולמרות שלפעמים יש רטינות הם כל כך מסתדרים ומתחשבים. אנחנו מצליחים אפילו לישון מעט. אחד היתרונות של החדר במלון הזה הוא הטלויזיה שיש בו. ואני מצליח לראות את הטור דה פראנס שמתקיים עכשיו. אני יודע שזה טיפה הזוי להיות בנפאל בעיר עתיקה משוחזרת ולצפות בתחרות אופניים שמתקיימת בצד השני של העולם. אבל אנחנו יושבים ביחד, הילדים גם הם מרותקים למרקע ואני מסביר להם. עומר היחיד שנשאר לשחק. הוא מסיע את צי המכוניות שלו ברחבי החדר במשך שעות ומספר לעצמו סיפורים מדומיינים על מסעות בהודו.
הגשם נמשך והיום הבא כולו מוקדש לפעילות משפחתית בחדר במלון. ספרים, משחקי אותיות עם ענבר ומספרים עם עומר. הקלפים הם אביזר מדהים ללימוד עם עומר. הוא ממיין אותם. בהתחלה הוא ממיין קלפים לאדומים ושחורים, אחר כך הוא ממיין את הצורות וכך נוצרות לו ערימות ערימות שהוא מסדר מולו. לבסוף הוא ממיין כל ערימה ומסדר אותה לפי המספרים החל מהאס ועד המלך. ככה הוא יכול לשחק שעות. בתחילה כשלימדנו אותו את המשחק הזה הוא היה צריך לספור כל פעם מחדש על מנת לדעת איזה קלף צריך לחפש. כשהוא הניח את מספר 5 למשל הוא היה צריך לספור מחדש כדי לדעת שהקלף הבא הוא שש וחוזר חלילה. אבל עם ההתקדמות הוא כבר יודע את המספרים הקטנים בעלפה ואחר כך גם את המספרים הגדולים. ממש מרגש לראות אותו לומד. המשחק הזה הוא משחק שהצענו לו אבל הוא כל כך נתפס אליו שהוא מבקש לשחק בו עוד ועוד ועוד. פרט לזה הוא גם משחק איתנו בכל מיני משחקי קלפים אחרים, של גדולים.
השבוע מתקרב לקיצו ואנחנו חושבים על חזרה לקטמנדו. ושוב, התחושה הזו של עזיבה ושל מעבר. המעברים הופכים להיות קלים יותר אבל נראה שדווקא תחושת העזיבה של בית הופכת להיות יותר משמעותית. כאילו הצורך שלנו בנקודה קבועה עולה.
מטיילים עוד למקדש צ'נגו נריאן שמלא בפסלים עתיקים ועליהם סיפורי מיתולוגיה הינדית. המקדש מחוץ לעיר אבל הנסיעה קרובה. מזג האויר ממשיך להיות סגרירי וגשום לפרקים ואנחנו כבר מתרגלים.
חוזרים לקטמנדו תחת גשם ושמחים לחזור לאוירה הנעימה בבית חבד ולאנשים להכרנו שם בשבוע שעבר. הילדים כמובן התגעגעו לילדים של המשפחות הישראליות שגרים שם. אנחנו לא מתכוונים להיות זמן ארוך אלא לצאת עוד כמה ימים לפוקרה.

Add to del.icio.us Add to reddit

Photos / videos of "שבוע בבקטהפור":